? כמות הליצנים ככמות בני האדם.
יש רק דרך אחת לעמוד ואינספור דרכים ליפול.
עבודת הליצן היא שירה קומית,
הוא מצחיק ונוגע, חיוני ורציני.
זה קפיצת ראש לתוך המיסתורין של הצחוק.
סוג העבודה הזאת, שבסיסה מושרש עמוק בתיאטרון פיזי, מציעה היכרות ומבוא לליצן, הנחשב לסגנון ספציפי של תיאטרון.
השיטה הפדגוגית שמה פוקוס ספציפי על ניתוח עולמו הפיזי והריגשי של כל שחקן,כפי שחושף הגוף הטבעי שלו או שלה.זה יוביל לתגלית של ליצן יחיד ומיוחד, עם תכונות ספציפיות, גוף, מקצב,קול, תלבושת,אטיטיוד(גישה), רגשות,ועולם פואטי.
המסע מתחיל עם חקירה וניתוח של הגוף בתוך חלל התיאטרון.
במונחים של תנועה, אף גוף אינו ניטרלי. כל גוף נושא בחובו דמות או נושאים מלאי הבעה עמוקה, הגלומים בכל תנועה.
ישנה רשת של ?התיחסויות לא- ניטרליות? ו"רעשי רקע" פיזיים ורגשיים בתוך תנועותיו של כל אדם ונוכחותו הפיזית.
אם בוחנים את השחקן תוך
התמקדות לתנועה ההבעתית שלו,מנקודת ההתיחסות של המצב הניטרלי , הרשת הזו נראית כמו צביעה, סימנים על סדין לבן.
They are ?dramatic? in the etymological sense: they contain a drama ? an action.
השימוש במסיכה הכי זעירה בעולם: האף האדום והגברה/ הגדלה ונתינת ביטוי לדמות/ נושאים המאוד אישיים הללו, מאפשרים לשחקן להיכנס למצב הליצן.
הליצן הוא לא דמות- זה קודם כל מצב של משחק , בו לכולם יש גישה לשאלת המפתח:
מה כל כך מצחיק בי?
לגלות את הליצן של עצמך, זה לחשוף את הפרסונה הקומית הייחודית שלך ולהפוך אותה לתבנית קומית אוניברסלית .
עבור פרפורמר, יש משהו בסיסי, פונדמנטלי בגילוי הליצן שלו/ה. זה גולמי, גס,טרי,טהור, אישי,ייחודי,מאתגר,מעצים,חושפני ומתגמל בצורה יוצאת מו הכלל...
זה התענוג העדין ,שבנגיעה בחלל הריק של קומדיה מושלמת / מוחלטת כסגנון תיאטרלי,.
לליצן יש פוטנציאל פואטי כי הוא מאפשר לפרפורמר לחקור וללמוד לשחק עם תמימות ופגיעות של ילד, ועם הקפדנות וטכניקה של מבוגר, וכך לחשוף את הפואטיקה שבגיחוך, וכוח פואטי ייחודי.